בפרשת נח מופיעים חטאים חמורים שהשחיתו את דור המבול, אך התורה מציינת במפורש את החמס כסיבה להכרעת הדין: ״קץ כל בשר בא לפניי, כי מלאה הארץ חמס״.
סיכום הפרשה מבקש להתעכב על הבחירה הזאת ועל המדרש המתאר כיצד גזל קטן, כמעט בלתי מורגש, הפך לתופעה חברתית.
במסכת סנהדרין נאמר שדינם של אנשי דור המבול לא נחתם עד שפשטו ידיהם בגזל. בבראשית רבה ובתנחומא מובא תיאור של שיטה: אדם היה מוציא לשוק קופה מלאה קטניות, ובני הדור היו ניגשים אליה בזה אחר זה ולוקחים בכל פעם פחות משווה פרוטה. כך, לפי המדרש, כל אחד לקח מעט — אך בסופו של דבר הקופה התרוקנה ובעליה נותר ללא מענה.
הסיפור אינו מתאר פורצים הפועלים בחסות החשכה, אלא אנשים שמנצלים את גבולות הדין לטובתם. כל אחד יכול לטעון שלקח סכום זעיר, אך הצטברות המעשים פוגעת באדם אחד עד שהוא מאבד את רכושו. החוק, שאמור להגן על האדם, הופך למפה שמסמנת היכן אפשר לעבור בלי להיתפס.
הרעיון מתחבר לדברי הרמב״ן על הפסוק ״קדושים תהיו״ ולביטוי ״נבל ברשות התורה״: התנהגות שעומדת לכאורה בגבולות המותר, אך חסרה אחריות מוסרית. מכאן עולה השאלה: מה קורה בחברה שבה כל אחד יכול לומר שלא עבר על הדין, ובכל זאת הקופה של הזולת נותרת ריקה?
גם דמותו של נח עומדת במרכז העיון. עליו נאמר: ״איש צדיק תמים היה בדורותיו״, וחז״ל נחלקו אם המילים ״בדורותיו״ נאמרו לשבחו או לגנותו. לפי רש״י, נח בנה את התיבה במשך שנים רבות, כדי שבני דורו יראו אותה וישאלו לפשרה. אפשר לראות בכך ניסיון להזהירם ולעודד אותם לשוב מדרכם; לצד זאת, עולה השאלה אם היה אפשר לעשות יותר.
ההשוואה לאברהם מחדדת את הדברים: כשנודע לאברהם על הגזרה הצפויה לסדום, הוא התווכח וביקש רחמים על העיר. נח, לעומת זאת, פעל לפי הציווי ובנה את התיבה, אך לא התפלל על בני דורו. פירוש הזוהר לביטוי ״מי נח״ שבספר ישעיהו מעלה שאלות על שתיקתו ועל אחריותו כלפי האנשים שנותרו מחוץ לתיבה.
בסיפור קופת הקטניות יש שלוש דמויות: מי שלוקח מעט, מי שאינו יכול להושיע את בעל הקופה, והאדם שנותר בלי רכוש ובלי מענה. המסר העולה ממנו הוא שלא די בכך שאדם יוכל לומר שלא חצה את גבולות החוק. פרשת נח מזמינה אותנו לבחון גם את המעשים הקטנים המצטברים לפגיעה גדולה ואת נכונותם של מי שרואים את הפגיעה לפעול למען האחר.
