בשבוע שבו מדינת ישראל יוצאת ממערכת בחירות, ותוצאותיה מפגישות בין דעות ועמדות שונות, פרשת וירא מציעה לנו מבט חשוב על המשותף. עם ישראל אינו נבנה מאחידות דעות, אלא מהיכולת לשמור על אחדות הלבבות גם כשאיננו מסכימים.
אברהם אבינו ושרה אמנו המתינו שנים ארוכות לילד. התקווה והציפייה ליוו אותם, עד שנולד יצחק — הבן שעליו חלמו. דווקא לאחר שהמשאלה התגשמה, מגיע אחד הרגעים המטלטלים בתורה: הציווי לאברהם להעלות את יצחק לעולה.
מדוע דווקא יצחק, הבן שכל כך חיכו לו? בפרשנותו לפרשת העקדה, הרב יונתן זקס זצ״ל עמד על נטייתו של האדם לקחת כמובן מאליו את היקר לו. כשהוא מבין עד כמה הדבר עלול להיות שביר, הוא עשוי לגלות מחדש את ערכו. סיפור העקדה מעורר מחשבה על אמונה, אך גם על הכרת הטוב ועל היכולת לראות את המתנות שבחיינו — ולא להניח שהן מובנות מאליהן.
המסר הזה נוגע גם לחיים כאן ועכשיו. אנחנו חיים במדינה יהודית ריבונית, מדברים עברית, לומדים, יוצרים, בונים ומגשימים חלומות. בתוך השגרה, ובוודאי בתוך ויכוחים ומחלוקות, קל לשכוח עד כמה המציאות הזאת יקרה. פרשת וירא מזמינה אותנו לעצור ולהתבונן: לראות את הטוב, לזהות את הנס שבחיי היום־יום ולהכיר בדרך הארוכה שעבר עמנו לאורך הדורות.
הבחירה לראות אינה מתייחסת רק לנס. היא גם הזמנה לראות את הזולת — את האדם שמולנו, גם כשהוא חושב אחרת. לאחר הבחירות, כשהוויכוח הציבורי נמשך, חשוב לזכור כי כולנו שותפים למתנה אחת: עם ישראל ומדינת ישראל. ההכרה בערכה של המתנה הזאת יכולה לסייע לנו להפנות יותר מאמץ לשמירה על המשותף ולחיזוק הקשרים בינינו.
פרשת וירא מלמדת אותנו לראות: לראות את הטוב, לראות את הנס, לראות את הזולת, ולזכור שמעבר למחלוקות אנחנו משפחה אחת.
שבת שלום ובשורות טובות לעם ישראל.
