יש רגע בפרשת חיי שרה שראוי להתעכב עליו. אברהם אבינו קיבל הבטחות גדולות מהקב״ה: זרעו יהיה ככוכבי השמים, הארץ תינתן לו ולבניו, וממנו יצמח עם גדול. אבל כששרה נפטרת, המציאות נראית רחוקה מאוד מהחזון.
לאברהם אין אחיזה ממשית בארץ, ואין לו אפילו מקום קבורה משלו. יש לו בן אחד, יצחק, שעדיין לא הקים משפחה. במבט אנושי, ההבטחות עודן ממתינות להתגשם.
ואז, מתוך האובדן, מתחילה עשייה: אברהם קונה את מערת המכפלה, ואליעזר יוצא בשליחותו למסע למציאת אישה ליצחק. הפרשה מתארת את הצעדים שמניחים יסודות להמשך הדרך — רכישת אחוזה בארץ והקמת הדור הבא.
שני מסרים מרכזיים עולים מכך.
הראשון הוא שהבטחה אינה פוטרת מעשייה. נח קיבל הבטחה להינצל מן המבול, אך נדרש לבנות תיבה. לבני ישראל הובטחה הארץ, אך יהושע והעם נדרשו לצאת ולהיאבק עליה. גם אברהם, שקיבל הבטחה על הארץ ועל זרעו, לא הסתפק בהמתנה: הוא פעל, קנה, בנה ושלח את אליעזר למשימה.
אמונה אינה המתנה שהדברים יקרו מאליהם. היא הכוח לקום ולעשות את הנדרש כדי לקדם אותם.
המסר השני הוא שהאדם נקרא להיות שותף במימוש הטוב. הסיוע והברכה אינם מבטלים את האחריות שלנו; הם מלווים אותה. האדם אינו רק צופה בהיסטוריה, אלא משתתף בעיצובה — בהחלטות שהוא מקבל ובמעשים שהוא עושה.
ומה המשמעות עבורנו היום? גם בדורנו אנו עדים לדברים שדורות רבים חלמו עליהם: שיבת ציון, בניין הארץ, קיבוץ גלויות והתחדשות החיים היהודיים בארץ ישראל. אבל ההבטחה אינה מחליפה את האחריות. כדי לבנות עתיד צריך ללמד, להתנדב, לשרת, להגן ולקחת חלק בעשייה המשותפת.
ברוח משנתו של הרב יונתן זקס זצ״ל, אפשר לומר שאמונה, תפילה וחלום צריכים לקבל ביטוי גם במעשים: להתפלל — ולפעול; לחלום — ולבנות; להאמין — ולצעוד קדימה.
זהו אולי המסר הגדול של פרשת חיי שרה: דווקא ברגע שבו נדמה שהכול נעצר, יכול להתחיל פרק חדש. אברהם אינו מחכה שהדרך תיסלל מעצמה. הוא קם ופועל.
וכשאדם עושה את חלקו, הוא עשוי לגלות שהדרך ממשיכה להיפתח לפניו. ההיסטוריה היהודית נבנתה בידי אנשים שהאמינו — ואז קמו ועשו.
