עדי ועדן גז נולדו בהפרש של כחצי דקה, וגדלו יחד באשקלון, בביתם של עליזה ורוברט גז.
לאורך השנים הן חלקו חברות, בילויים ורגעים משפחתיים, והקשר ביניהן היה קרוב במיוחד.
עדי תיארה את אחותה כמי שהבינה אותה גם בלי מילים: ״מבט אחד הספיק כדי לדעת מה השנייה מרגישה״.
בערב שמחת תורה תשפ״ד חגגו השתיים עם אחיהן הגדול, דקל.
לקראת סוף הארוחה הציעה עדן לעדי להצטרף אליה לנסיעה לאזור רעים, שם התקיימה מסיבת הנובה.
הפעם עדי נשארה בבית ועדן יצאה לדרך עם סתיו גטה, חברת ילדות של השתיים.
בבוקר 7 באוקטובר התעוררה עדי לקולות האזעקות, זמן קצר לאחר מכן ראתה בקבוצת וואטסאפ סרטון ששלחו עדן וסתיו מתוך הרכב, כשהן מנסות להימלט מהירי ומהטילים.
בהמשך סיפרה חברה ששוחחה איתן ושמעה אותן אומרות שיורים עליהן ואז נותק הקשר.
המשפחה החלה לחפש את עדן בבתי החולים, אך לא הצליחה לקבל מידע על מקום הימצאה.
בלילה יצא אחד האחים לחפש אותה באזור ומצא את רכבה הפוך, מחורר וריק. התקווה נותרה לצד החשש, וההמתנה לבשורה נמשכה.
רק לאחר שלושה ימים, ב־10 באוקטובר, נמסר למשפחה כי עדן נרצחה.
עדן וסתיו נורו למוות סמוך לקיבוץ מפלסים, לאחר שיצאו לנסיעה עם תחילת המתקפה. עדן הובאה למנוחות באשקלון, העיר שבה נולדה וגדלה.
מאז האובדן מתמודדת עדי עם החיים לצד החסר. היא סיפרה כי במשך תקופה ארוכה תפקדה כמעט על אוטומט, בין העבודה, הבית והילדים, ורק בהמשך החלה לעבד את האובדן בעזרת שיחות וטיפול. גם יום ההולדת המשותף, שבעבר היה סיבה לחגיגה יחד, הפך לנקודת ציון כואבת.
עדי מנסה להמשיך את דרכה של אחותה דרך זיכרונות, מסורות משפחתיות וסיפורים עליה.
עבור המשפחה, הנצחתה של עדן היא גם שמירה על האור והשמחה שאפיינו אותה.
