כשפסיכולוגים מדברים

לא פעם שומעים תלונות ממטופלים על כך, שפסיכולוגים שאצלם היו בטיפול פסיכולוגי לא דיברו מספיק. המטופלים ממש הרגישו, שהם לא קיבלו מה שהיו צריכים מאותם פסיכולוגים משום שהפסיכולוגים האלו שתקו רוב הזמן, או רק אמרו משהו בסוף, ולא הרבה. מדוע קורית התופעה הזו, שבה פסיכולוגים ממעטים מדי לדבר בטיפול פסיכולוגי?

קודם כל חשוב להקדים ולומר, שלא כל הפסיכולוגים ממעטים כך לדבר בטיפול הפסיכולוגי. ישנם פסיכולוגים שמדברים יותר. אבל בואו ננסה להבין את התופעה הרווחת של פסיכולוגים, שלהרגשתם מטופליהם, שותקים יותר מדי בטיפול הפסיכולוגי.

השתיקה הזו בטיפול הפסיכולוגי, למי שאינו יודע, הגיעה ממסורת הטיפול הפסיכואנליטי-פסיכודינמי, מבית-מדרשו של פרויד, ונועדה לכמה מטרות, והן:

1. לתת למטופל אפשרות להביא את התכנים החשובים בעיניו ולהתבטא בחופשיות בטיפול הפסיכולוגי. 2. לאפשר למטופל להגיע בעצמו להבנות ולהחלטות, כדי לפתח אצל המטופל עצמאות. 3. לאפשר לפסיכולוגים לשמור על נייטרליות, כך שלא ישפיעו על המטופלים בטיפול הפסיכולוגי, באופן שאינו מתאים למטופלים. כך למשל פסיכולוגים יימנעו לעיתים קרובות מלהביע דיעה או להשפיע על מטופל, וזאת כדי שלא להשתמש בסמכות שלהם בצורה לא נכונה, ולאפשר למטופל להגיע להחלטות עצמאיות ונכונות.

אפשר לראות, אם כך, שלפסיכולוגים ישנן סיבות טובות מדוע הם אינם מרבים לדבר בטיפול. המטרות של השתיקה הזו הן חיוביות וחשובות, כך שמטופלים שמתוסכלים בתחילת טיפול מן השתיקה של הפסיכולוגים יכולים אחר-כך להבין שהיתה בשתיקה הזו לא מעט תועלת. אם כך, מדוע המטופלים, מצידם, רוצים שהפסיכולוגים ידברו יותר בטיפול הפסיכולוגי? בגלל כמה סיבות:

1. הם רוצים לשמוע הסברים מקצועיים על מצבם מפי הפסיכולוגים. 2. הם רוצים לשמוע הכוונה ודיעה לגבי מצבם. 3. הם רוצים להרגיש שהפסיכולוגים מתאמצים בשבילם ועוזרים להם, ודיבורים רבים נותנים יותר הרגשה של מעורבות ואכפתיות מצד הפסיכולוגים. 4. המטופלים מרגישים שהמצב, שבו הפסיכולוגים מרבים לשתוק, אינו מצב טבעי של שיחה או קשר אנושי. הם רוצים יותר הדדיות בטיפול הפסיכולוגי, והדדיות מתבטאת בכך שהפסיכולוגים ידברו יותר.

אבל , חשוב להודות על האמת, שלעיתים קרובות זה באמת עוזר כשפסיכולוגים בטיפול הפסיכולוגי מדברים יותר. כמובן, שתמיד יש יוצאים מן הכלל, ובהחלט ישנם מטופלים שמאוד מתאימה להם השתיקה של הפסיכולוג. המטופלים שדרושה להם השתיקה של הפסיכולוג יכולים להיות כאלו שהדיבור של הפסיכולוג ייחווה אצלם למשל כאי-מתן מקום עבורם, או כהתערבות מוגזמת ומלחיצה.אבל רוב המטופלים מרגישים, שהם זקוקים ליותר דיבורים מן הפסיכולוגים. והייתי רוצה בקצרה למנות כאן כמה דברים שהפסיכולוגים יכולים לתת למטופלים כאשר הם מדברים יותר:

1. הסברים פסיכולוגיים מקצועיים מפורטים לגבי הבעיות שעליהן המטופלים מספרים, תוך שילוב ידע מחקרי וקליני שהפסיכולוגים יודעים, והמטופלים אינם יודעים (כמו למשל מתחום "הפסיכולוגיה החיובית"). 2. סיפורים הלקוחים מן החיים (משלים, אגדות, סיפורים מהתנ"ך, מקרים ידועים, וכו') הממחישים בעיות דומות של המטופלים ואיך הן נפתרו (בדומה לשיטה שיצר מילטון אריקסון, שנקראת "היפנוזה עקיפה"). 3. לימוד טכניקות שיכולות לעזור למטופלים בחיי יום-יום כמו: הרפיה, מדיטציה, היפנוזה, ורישום ומעקב אחרי הבעיות. 4. מתן תרגילים ומשימות לבית, שחלקן מבוססות על הטכניקות שנלמדו. 5. הבעת דיעה ועמדה בנושאים שהם ברורים, כמו במצבים שבהם ברור שהמטופל פוגע בעצמו בהתנהגותו הנוכחית. 6. וכמובן, כשפסיכולוגים מדברים בטיפול הפסיכולוגי הם יכולים לתת את כל אותן התערבויות, שהפסיכולוגים בגישה הפסיכודינמית בדרך כלל עושים, כמו: שיקוף רגשות, פירוש, ניתוח ההתנהגויות של המטופל כולל סיבותיהן ותוצאותיהן, וניתוח היחסים שקורים בחדר כדוגמא למה שקורה למטופל בחיי היום-יום שלו.

כל ההתערבויות האלו שפירטתי, כולל התערבויות נוספות שלא פורטו כאן, הן התערבויות שהפסיכולוגים בטיפול הפסיכולוגי יכולים לעשות. שימוש בהתערבויות האלו מביא לכך שהפסיכולוגים ידברו יותר, ויכול במקרים רבים לשפר את הקשר בין הפסיכולוגים למטופלים.

יחד עם זה, חשוב לציין שמחקרים חוזרים מראים, שלא משנה מהי גישת הטיפול הפסיכולוגי, מה שקובע את טיב הטיפול הפסיכולוגי הוא איכות הקשר בין הפסיכולוג למטופל. ולכן, כל מקרה לגופו: כאשר המטופל זקוק ליותר דיבור מן הפסיכולוג הפסיכולוג צריך להיות מוכן לתת לו את זה. ולעומת זאת הפסיכולוג צריך לדבר פחות כאשר המטופל זקוק ליותר מרחב ושתיקה מצד הפסיכולוג.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, המטפלת בילדים, נוער, מבוגרים וזוגות בקליניקה באשדוד. הטיפול מתבצע בשילוב גישות: הגישה הפסיכודינמית, קוגניטיבית-התנהגותית, ומדיטציה. טל.08-8659590 לאתר של רחל בר-יוסף-דדון לחץ כאן