פרס של כבוד

שרת החינוך, יולי תמיר, הודיעה היום על זכייתו של פרופסור אלישע אפרת, מייסד החוג ללימודי ארץ ישראל ותיירות במכללה האקדמית באשקלון, בפרס ישראל בחקר הגיאוגרפיה לשנת תשס"ז.

בנימוקי הוועדהנכתב כי: פרופ" אלישע אפרת ראוי לקבל את פרס ישראל על מפעל חייו בעריכת מחקרים, בפרסום עבודות מדעיות ובהוראה בתחומי הגיאוגרפיה היישובית ובתכנון פיסי ומרחבי של ישראל.

פרופ" אפרת הוא פורץ דרך בתחום הגיאוגרפיה היישומית-התכנונית בישראל ובחקר התפתחות מערך הישובים, רשתות התחבורה והשטחים הפתוחים בישראל וביהודה ושומרון. פרופ" אפרת פרסם ספרים רבים, אטלסים גיאוגרפיים-תכנוניים ומחקרים רבים בארץ ובעולם.

פרופ" אפרת היה ממקימי החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. הוא העמיד תלמידים רבים שחלקם משמשים במשרות בכירות ומובילות בחוגים לגיאוגרפיה באוניברסיטאות בארץ ובעולם. על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ" אלישע אפרת ראוי לפרס ישראל בחקר הגיאוגרפיה לשנת התשס"ז.

אלישע אפרת נולד בשנת 1929 בדנציג (אז עיר חופשית, כיום פולניה). כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כנער בן 10, עלה עם אביו לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית באוניית המעפילים "אסטיר", וזאת לאחר נדודים במשך ארבעה חודשים בין איי ים התיכון. שהה שנתיים באבן יהודה, ולאחר עליית אמו ואחותו, מניצולות אוניית המעפילים "פטריה", לארץ, עבר עם משפחתו לירושלים. שם סיים את לימודיו בבית הספר היסודי "תחכמוני" (1944) וכן את הלימודים העל-יסודיים בגימנסיה העברית (1948). בשנות ה-40 היה מדריך ומרכז של תנועת נוער ציונית בירושלים, היה חבר ב"הגנה" ולאחר הקמת המדינה שירת שירות חובה של שנתיים בצה"ל כמדריך בפיקוד המרכז. השתתף במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים. נפצע במלחמה זו בהגנה על ירושלים בחזית מע
בר מנדלבאום.

לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים לקראת תואר ראשון (B.A.)היו חינוך וגיאוגרפיה (1955-1952), ולקראת תואר שני M.A.)) גיאוגרפיה וסטטיסטיקה (1957-1955). בשנים 1963-1961 היה תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים וכתב את עבודת הדוקטור שלו בנושא: "השפעתם של גורמים גיאוגרפיים על תכנונו הפיסי של פרוזדור ירושלים" בהדרכתו של פרופ" דוד עמירן. בשנת 1964 השתלם במכון ללמודי חברה בהאג שבהולנד במסגרת לימודי בתר-דוקטור וזכה מטעמו בדיפלומה בתכנון פיסי מקיף.
בשנת 1967 היה מייסד-שותף עם פרופ" משה ברוור בהקמת החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. הוא נתמנה שם למרצה בכיר בגיאוגרפיה בשנת 1968, לפרופסור-חבר בשנת 1972 ולפרופסור-מן-המניין בשנת 1983. בשנים 1973-1971 כיהן כראש החוג לגיאוגרפיה. משנת 1968 ועד ליציאתו לגמלאות באוניברסיטת תל אביב בשנת 1997 שימש כחוקר וכמרצה בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, יסודות הגיאוגרפיה, גיאוגרפיה רגיונאלית, גיאוגרפיה עירונית, גיאוגרפיה שימושית, אקטואלית ותכנונית וגיאוגרפיה יישובית.

טרם פעילותו באקדמיה שימש בשנות ה-60 כגיאוגרף-מתכנן במשרד הפנים בירושלים, מקום שם נתמנה למנהל המחלקה לתוכניות ארציות ואזוריות ולאחר מכן לממונה על התכנון הארצי. במסגרת תפקידים אלה פעל לביסוסו של התכנון הפיסי בישראל על היסודות הגיאוגרפיים והידע המצטבר החדש והעדכני של ארץ ישראל. במשך שנים יזם וערך תוכניות גיאוגרפיות ארציות, מחוזיות ואזוריות בנושאי הפיתוח העיקריים של מדינת ישראל, ואף נודע כמי שחקר וכתב בשורה של ספרים ומאמרים את הידע הגיאוגרפי של ארץ ישראל מאז הקמת המדינה ועד היום. תוצאות מחקריו הגיאוגרפיים בכל הנושאים היסודיים בידע ארץ ישראל פרסם במהלך הקריירה המדעית והמקצועית שלו ב-30 ספרים, בעשרות רבות של מאמרים בארץ ובעולם, וכן בשלושה אטלסים גיאוגרפיים-תכנוניים, ראשונים מסוגם בישראל. כל אלה הקנו לו שם בקהילה הגיאוגרפית המדעית והמקצועית בעולם.

בין היתר גם עסק בפעילות ציבורית למען החברה. בשנות ה-50 נתן קורסים ללימוד השפה העברית וידע ארץ ישראל לעולים חדשים בירושלים; הדריך נוער בפעילות למען הקרן הקיימת לישראל; בשנת 1972 היה חבר במשלחת הישראלית הרשמית בכנס העולמי לאיכות הסביבה מטעם האו"ם בשטוקהולם; יצא בשנת 1977 בשליחות הסברה לארה"ב מטעם משרד התיירות לעידוד התיירות בישראל; ובשנת 1983 יצא בשליחות מטעם מחלקת הנוער של ההסתדרות הציונית לארה"ב לעידוד העלייה של בני נוער לישראל. בשנת 2006, על אף היותו בגמלאות, הניח את היסודות להקמת חוג לימודים חדש ללימודי ארץ ישראל ותיירות במכללה האקדמית אשקלון.