עכשיו אני

צילומים: אלמוג סוגבקר.

באדיבות העיתון "העיר-כאן דרום"
לאחר שהשתחררה מהצבא בדרגת אל"מ, היא ניסתה מזלה בעסקים, אבל אז נתקלה במודעה קטנה במדורי הדרושים שהביאה אותה להיכל הקונגרסים באשקלון. כבר יותר משנה שמרים זרצקי מגיעה לעיר יום יום מרחובות. היא נאלצת להיאבק עם הפוליטיקאים מחד, ועם מנהלת היכל התרבות, מאידך, למרות שהיא בכלל שונאת את המילה "מלחמה"

לפני שנה וחודשיים, היא זכתה במכרז על ניהול מרכז הכנסים הבינלאומי באשקלון. כך היא מצאה את עצמה מנהלת תחרות עם אמירה תאומי, מנהלת היכל התרבות ומול פוליטיקאים מקומיים שרצו להיות "בסדר" בהצגה הזו.

היום, יש במרכז כבר יותר מ- 1500 מנויים, עשרות במאים ומפיקים שמחזרים אחריה ושוחרי תרבות שמעריצים אותה. ויש לה מטרה: שכל האולמות יפעלו ללא הפסקה. וכשאל"מ (במיל) מרים זרצקי, מציבה מטרות, היא בדרך כלל משיגה אותן. למרות העובדה שהיא שונאת את המילה "מלחמה".

הדבר הראשון שרואים כשמביטים בעיניים של זרצקי, בת ה-49 הוא הלהט. אחר כך רואים את החיוך.

אז כבר מבינים כמה היא חריפה ושנונה, ובשלב הזה היא כבר כובשת. השילוב הזה, בתוספת עקומת למידה מהירה ויוצאת דופן, הפכו את זרצקי שכל חייה הייתה קצינה בצבא, למי שתרמה לחיי התרבות בעיר.

על הקיר של זרצקי, מנכ"ל מרכז הכנסים והקונגרסים במכללת אשקלון, תלויות הרבה פתקיות צבעוניות, כל אחת מהן מזכירה לה מה עליה לעשות. בסוף היום הקיר חלק. אבל פתק אחד תמיד יישאר תלוי: הפתק שנתנה לה אימא שלה, עליו כתוב: "יש כאלה שעובדים ויש כאלה שלוקחים קרדיט". "זוהי משנתי הסדורה", היא מסבירה.

"לא חושבת מלחמה, חושבת תחרות"
לפני יותר משנה, פתחו בהנהלת מכללת אשקלון את מעטפות המכרז לתפקיד מנכ"ל היכל הכנסים. רבים וטובים ניגשו לתפקיד הנחשק. אחת, מרים זרצקי, שהייתה אל"מ בשירותה הצבאי והשתחררה, תושבת העיר רחובות, נמצאה הראויה ביותר.

דרכה לא הייתה סוגה בשושנים. בפרט, כשנגד הפעלתו של מרכז הכנסים קמו חברי מועצה שראו בו מתחרה נגד היכל התרבות. גם העובדה שבתפקיד זכתה אישה שאינה תושבת העיר, לא תרמה למצב.

למשרדו של ראש העירייה רוני מהצרי, הגיעו פניות רבות, ביניהן של חבר המועצה אורן שני, שטען כי אין להיכל הכנסים זכות קיום.

גם חברי הדירקטוריון של החברה הכלכלית לא התלהבו מהרעיון, שבמרכז הכנסים עולות הצגות ואנשים מגיעים ואפילו נהנים. התנגדות מובנת נוספת הייתה מצד אמירה תאומי, מנהלת היכל התרבות, שלא אהבה את המתחרה החדש שקם לה ביום בהיר.

היא נשמעה ויותר מפעם אחת אומרת, כי בעיר כמו אשקלון אין מקום לעוד מרכז תרבות.

התהום נפערה אפילו יותר, כשמפיקים ובמאים החלו לעמוד על זכויותיהם במשא ומתן מול היכל התרבות ונפנפו באלטרנטיבה החדשה: היכל הכנסים. תאומי, כמו גם מנהל החברה הכלכלית קובי נעים, רתחו מזעם. בהיכל התרבות הכריזו בחדרי חדרים על מלחמה. עשרות ישיבות עם בכירים בעירייה, עשרות פגישות וניסיון להגיע לפתרון, לא צלחו עד עתה.

הניסיון לגרור את זרצקי למלחמה לא הצליח. היא העדיפה להישאר בעורף ולתת למנכ"ל המכללה פנחס חליווה, לנהל את המלחמות בחזית. שיטת זרצקי עבדה. כשהיא נשאלת האם ניצחה במלחמה היא משיבה בשלילה ואומרת כי מבחינתה מעולם לא נטלה חלק במלחמה הזו.

"למרות שבאתי מהצבא, אני לא אוהבת את המונח הזה מלחמה. אני חושבת שהצלחנו למצב את עצמנו במקום הנכון, במקום שנותן תרבות אחרת, איכות ושירות. אני לא חושבת מלחמה, אני חושבת התפתחות, אני חושבת תחרות. זה מה שעזר לנו להתפתח".

זה סוג של הימור?
"בהחלט. אבל זה חלק מהאופי שלי. זו דרך החשיבה התחרותית ובתחרות צריך גם להמר. אני חושבת שחוסר תחרות בכל דבר זה דבר גרוע. גם כשהייתי בצבא, תמיד אמרתי לצוות שלי, "אל תתפתו לחשוב שאתם מונופול, תעשו את מה שעושים הכי טוב"".

אחרי 28 וחצי שנים בצבא, סיימה זרצקי את תפקידה בצה"ל בדרגת אלוף משנה. בתפקידה האחרון שימשה כרמ"ח הסגל הביטחוני.

למעשה כל תהליך ההתכנסות של השחרור בגילאי ביניים בוצע ונוהל על ידה מתחילתו, דרך קביעת המדיניות, הטמעתה וקביעת כללים.

כמו כן שימשה כיועצת שיבוצי קצונה. בתוקף כך הייתה האישה היחידה בצה"ל שנפגשה עם הרמטכ"ל לפחות פעמיים בשבוע.

אחרי השחרור היא קפצה ראש לבריכה של אנשי העסקים. היא שימשה כמנכ"ל בחברה פרטית. כשהרגישה שהיא רוצה לגדול לא התביישה להציץ במודעות הדרושים בעיתונים.

מודעה קטנה על ניהול מרכז כנסים באשקלון היוותה עבורה אתגר. היא התיישבה מול המחשב וכתבה בקצרה את קורות חייה. בדיוק באותו הסדר שלימדה את המשתחררים מצה"ל בבואם לחפש עבודה.

מלבד העובדה שזרצקי שוחרת תרבות וחובבת צילום (בעיקר של כנסיות), אין לה רקע או ידע בתחום.

"נכון, אין לי ניסיון בתחום אבל יש לי ניסיון גדול בניהול. וסליחה אם אני נשמעת יהירה, עקומת הלמידה שלי מאוד מהירה וכך גם כושר ההסתגלות. אני חושבת שאדם שיודע לנהל, שיש לו את זה, יוכל לנהל כל דבר ולא משנה באיזה תחום".

"מכניסה הכל לפרופורציות"
זרצקי, שאפתנית ומתנסחת במהירות, עושה כמה דברים במקביל אך ממוקדת מאוד. על השולחן שלה כמה ניירות שהיא חייבת להסדיר, שכן מדובר בתשלומים.

צוות העובדים אינו מסתיר את ההערכה שהוא רוחש לה, בעיקר על תחושת המשפחתיות שיצרה. היא מבקשת מאחת העובדות שעוברת במסדרון עם קפה מהביל חם וריחני, להציע גם לנו. דני כהן האחראי על התאורה, אומר שבימים אלה הכי טוב זה תה עם שיבה.

"אצלנו במרוקאית אומרים: תהיי משיבה ותמות אינשיבה _שתה תה עם שיבה ושכח מהחמה", הוא אומר.

לדבריה, היא מרוצה מהגידול במצבת כוח האדם. "בחודשיים האחרונים גדלנו לשישה עובדים. אני נוהגת לרתום אנשים ביחד איתי למשימה. תמיד אני אומרת שהצלחה של המקום היא הצלחה של כולם, של המכללה, של הצוות. זה לא משהו שהוא רק שלי ולכן אנשים מרגישים שהמקום הזה הוא בית ראשון ולא שני עבורם".

זרצקי מגיעה מדי יום לאשקלון מרחובות. את שעת הנסיעה היא מנצלת לזמן איכות עם הילדה הקטנה שלה, תמר, בת ה-17, הלומדת במגמת תיאטרון בבית הספר לאמנויות באשקלון.

זה לא כי אין ברחובות בתי ספר טובים, אלא בעיקר בשל העובדה שזרצקי התאהבה באשקלון.

"זה לא שלא הכרתי את אשקלון קודם. עברתי כאן במסגרת תפקידיי בצבא, אבל עכשיו שאני כאן יום יום הופתעתי לטובה. העיר מדהימה ביופייה, אתה נוסע בכבישים רחבים והתחושה היא כמו בחו"ל. אני רגילה לרחובות הישנה והחדשה, שמרבית הרחובות בה צרים וישנים. כאן זה גן עדן וכאחת שנאה דורש נאה מקיים, אצלה זה לא רק סיסמה, החלטתי להעביר את הבת שלי לבית הספר לאמניות ואכן יש לנו זיקה לעיר".

איך את מגדירה את הקהל האשקלוני, לא קשה להוציא אותו מהבית?
"כמו שברחובות השתחררו מהקיבעון שביום שישי לא יוצאים מהבית כי זה יום של בישולים וניקיונות וכל רחובות בשישי שבת הייתה סגורה, היום יצאו מהקיבעון, למדו לכבד את הסטטוס קוו. יש הרבה מסעדות, פאבים וצעירים לא צריכים לחפש בילויים בחוץ. כך גם באשקלון צריכים לעשות קפיצת דרך מתסמונת "יום שישי" והכל יהיה בסדר. יש כאן קהל מדהים. שוחר תרבות וצמא לתרבות טובה ואיכותית. לפני כחודש הגיע לכאן הסופר מאיר שלו, באו לשמוע אותו יותר ממאה אנשים. בתל אביב אין דבר כזה".

יש מלחמה בינך לבין אמירה תאומי?
"תלוי את מי את שואלת. אם תשאלי את אמירה, היא תגיד לך שאנחנו במלחמה, אם תשאלי אותי, אני לא במלחמה. ממש, ממש לא. אני בתחרות. ותחרות זה דבר בריא. אחרי הכל אני מאמינה שבתחרות הזו כולם ייצאו מנצחים".

זה נכון ששברתם מחירים וזה חלק מהכעס המופנה נגדכם?
"אם מגיע אליי מפיק שרוצה להביא הצגה שמתאימה רק לאולם קטן של 240 איש, כי אם יפיק אותה באולם עם 840 מקומות ישיבה היא תאבד מהאינטימיות ולי יש גם אולם קטן ואינטימי, בוודאי שהתמחור שלי יהיה זול יותר. אם נכפיל מחיר כיסא כפול מספר מקומות, אז אנחנו נהיה יותר זולים. אין מה לעשות. זו תחרות. בשביל הצגות מהסוג האינטימי קהל מאשדוד ומאשקלון היה נוסע לתל אביב והיום יש לו את זה ליד הבית. חוץ מזה, שאנחנו הלכנו לנישות אחרות".

איזה?
"בהיכל התרבות מביאים הצגות שרצות שנה, שנתיים ובסבב של כל היכלי התרבות בארץ. אצלנו, כל ההצגות חדשות. כמו למשל, "בואינג בואינג", "39 מדרגות", "מנזר השתקנים". מפיק יודע שיש הצגות שלא ימלאו אולם ואף אחד לא רוצה להפסיד כסף או להופיע בפני אולם שהוא חצי ריק. לנו יש שלושה אולמות: בגדול 511 מקומות ישיבה, בבינוני 249 (אני חולה עליו הוא עגול, חם ואינטימי), והקטן עם 190 מקומות ישיבה. חשוב לי להדגיש שאחת המטרות החשובות שלנו היא להביא תרבות לסטודנטים, שהם רבים ולא רק מאשקלון".

אז בעצם את פועלת בשיטת "בתחבולות תעשה לך מלחמה"?
"ממש לא תחבולות. כל העניין זה לעשות את זה אחרת. חוויה תרבותית אחרת. בסוף כל הצגה יש שיחה עם המחזאי, עם הבמאי, הקהל רשאי לרדת לדבר עם השחקנים. למשל, בהצגה "39 מדרגות" עם מוני מושונוב ואבי קושניר, הקהל ירד, חיבק, נישק. הייתה התרגשות גדולה. זה לא כמו באולם אחר שאתה קם, מוחא כפיים והולך הביתה, לפעמים עם מטען. זו חוויה אחרת".

לא הייתה לך בעיה עם ההתערבות הפוליטית?
"אי אפשר להימנע מזה. בכל מקום יש פוליטיקה, אבל אני בחרתי להתמודד במישור האמנותי ובזה אני מתעסקת. הכול חייב להיות בפרופורציות. אמירה תאומי צריכה להבין שתרבות אצלנו היא לא המין אישו, אנחנו היכל כנסים".

את עצמך צופה בהצגות?
"אין לי זמן לזה. אני עסוקה בפרויקט הבא. בערב לבחירת יוצר השנה שמעתי את עובדיה חממה. אני אוהבת את השיר שלו "אנא בכוח", זו מנגינה שחוזרת על עצמה כל הזמן ואני אישה של מעגלים, אוהבת דברים עגולים. לא דברים שמזכירים מלחמה. חוץ מזה, הראש שלי כל הזמן בדבר הבא".

למשל?
"חמש הצעות שמונחות לי על השולחן".

את מאצילה סמכויות?
"בהחלט. הצוות שלי כאן הוא מצוין".

קשה להילחם בתרבות הרייטינג?
"כן. אחרי הכול אנחנו עסק כלכלי וצריכים לקלוע לכל הטעמים. אבל אנחנו עוד נביא לכאן הצגות שעד עכשיו לא הייתה דרך להביא אותן לאשקלון. סבלנות, אנחנו רק שנה כאן".

היכל התרבות ההולך ונבנה באשדוד מאיים עלייך?
"האשדודים מגיעים לכאן או נוסעים לתל אביב. התפקיד שלנו הוא לתת שירות טוב, אישי ומחבק ואת זה אנחנו עושים מצוין".

יש לך חזון לעתיד?
"כל יום, כל האולמות עובדים. שלא יהיה כאן רגע של שקט. מצדי שנישן כאן כולנו בשקי שינה. וכשיש ימים כאלה כולנו מקטרים, אבל אחר כך כולנו מחייכים".