הדרך מירושלים לבאר שבע נראית כמו נצח, החום בלתי נסבל ואין מקום ישיבה באוטובוס אז אני עומד עם הטלפון ביד אחת והנשק ביד השניה, ממתין לעידכונים
יום חמישי בבוקר, אוירת סופשבוע במוצב, המואזין קורא שואג בקולות רמים ואנחנו בעיסוקינו- תדריך עליה לסיור בחמ"ל. 7 בבוקר אנחנו כבר מפטרלים בגזרה, רואים את המחלקה השניה על מדי א' נסחבת בטרמפים ובאוטוביסים ונאחזת בכל דבר שזז כדי להגיע לירושליים כמה שיותר מהר- לחזור הביתה!
נוסעים לרמי לוי, יושבים שותים קפה של הבוקר, תמיד בירכנו על זה שרמי לוי נמצא בגזרה שלנו, מרכז קניות גדול..תמיד הסתכלנו על העוברות ושבות. השעה 9:16 בידיוק, על צג הטלפון שלי מופיע השם עידן מינוחין לא השתמענו הרבה זמן בגלל המבצע האחרון שהיה בעזה אני עונה:"מינוחין יא בן התגעגעתי אליך איפה נעלמת לי?!". "עמית סתום רגע ותקשיב. סיור של גבעתי עלה על מטען הבוקר, ככה שמעתי זה רץ פה בכוחות בשטח בין כל הח"מלים, יש מצב שזאת הסופה של קיפי כלום לא בטוח אחי תברר מה קורה מה הולך".
ואני בלב, זה לא יכול לקרות, בטח איזה טנק של שיריון ספג מטען שהמיגון של הטנק יכול לעמוד בו או משו בסגנון. הרי רק ב-2 בבוקר דיברתי איתו בשיחת חולין בין לוחמים הדבר היחידי שאני לא אשכח לעולם וקפץ לי שניה אחרי השיחה הוא ששכחתי להגיד לו לשמור על עצמו! ואז מתחילה חרושת השמועות..ואיתה אי הודאות שלי להרקיע לשחקים! ואני מרגיש סגור נעול מבודד לי אי שם בסיור, מתחרפן כדי להשיג קליטה, נכנס לחדשות בטלפון וכלום שום מבזק ושום ידיעה.
כעבור חצי שעה טלפון מאביחי."עמית..הסופה של קיפי עלתה על מטען יש הרוג אחד ופצוע אנוש כנראה שקיפי הוא הפצוע" ככה נגמרה השיחה בלי יותר מידי מילים לא עיקלתי בכלל איך בוקר כזה פסטורלי הפך ליום הכי הזוי בחיי בין רגע ! הכל עיניין של דקות. החברה כבר בדרך לסורוקה ואני מנהל הכל דרך המכשיר האדום הקטן הזה איך אני שולף את עצמי ועף מפה במהירות האפשרית?
למזלי איתי בסיור ישב רותם. חבר מאוד טוב מהפלוגה שאמא שלו אחות מוסמכת בבית החולים סורוקה והיא מעבירה לי עדכונים שוטפים מחדר טראומה ועד חדר הניתוח. איפה הוא בכל שלב ומה מצבו, רק שיחזיק מעמד !
את המלחמות שלי ניהלתי כדי לצאת מהפלוגה כמה שיותר זריז. רק ב-2 בצהריים הוציאו אותי . זו הייתה השבת של המחלקה ולא הייתה אפשרות לוותר על חיילים כי אין כוח אדם , אבל אני בעקשנותי לא מפסיק במיוחד לא ברגעים שהחבר הכי טוב שלי שוכב במצב אנוש בבית החולים!
הדרך מירושלים לבאר שבע נראית כמו נצח, החום בלתי נסבל ואין מקום ישיבה באוטובוס אז אני עומד עם הטלפון ביד אחת והנשק ביד השניה, ממתין לעידכונים. רק ב-6 בערב הגעתי לסורוקה, ניב שהיה פצוע הלם ויצא בשריטות בלבד נקרה מולי, מתחבקים והוא מכוון אותי.
הגעתי. ראיתי מולי את כל החברים, ההורים, המשפחה וחברים מהצבא וזה לא היה נתפס! אומרים שהמצב משתפר, חלק בוכים, חלק מחזיקים ידיים כל אחד מעודד את עצמו בדרכו שלו.
יום שישי בבוקר וידעתי שאני צריך להגיע לרמאללה עד הצהריים. אז הכנתי את עצמי מבעוד מועד ונסעתי ישירות לסורוקה להיות כמה שיותר קרוב למשפחה. היה מוקדם והרופאים אפשרו לנו לראות אותו בחדר הניתוח. נכנסתי פנימה עם המשפחה הקרובה והוא שוכב שם ישן אני רגיל לראות אותו ישן ככה.רואים רק את הפנים, כאילו הכל חלק ממתיחה, כאילו הוא עוד שניה קופץ עם החיוך הענק וצועק עבדתי עליכם! אבל זה לא קרה.
החברה התחילו להגיע ואני הייתי צריך לחזור חזרה למוצב. בזכות הסמל הכי מתחשב בעולם נשארתי עד אחר הצהריים, חזרתי הביתה לאכול ארוחת שישי ונסעתי עם מתן דניאל ואור למוצב שיחזירו את האוטו איתם. בדרך עברנו בירושליים בשכונה של דתית ואני צועק מהחלון "פיקוח נפש!". הם הולכים בכבישים ומרימים ידיים לשמיים על מר חטאי שאני נוסע ברכב בשבת, לא הייתה לי ברירה!
במוצב כמעט לא ישנתי כל השבת, שבת של סיורים כוננויות ומעצרים. יום ראשון הגיע. 4 בבוקר. ה-ס"מפ מאשר לנו לרדת מהסיור וללכת לישון כמה שעות לפני שנתמוטט מגיע השעה 8 בבוקר וחן נכנס לחדר ומעיר אותי: "קאפח הטלפון שלך מצלצל הרבה, תבדוק מה קורה איתו אולי זה בקשר לחבר שלך" אני עוד משפשף עיניים ומסתכל בשיחות שלא נענו, כולם מהחברים. באותה שניה טלפון מחומי: "אהה אחי" חומי בוכה. "עמית, קיפי נפטר, הוא לא עמד בזה, אתה חייב לבוא, אתה חייב להיות פה! ואני לא יודע מאיפה זה נפל עליי, כמו זומבי ובלי לישאול אף אחד, מארגן את התיק שם אותו על הגב. החבר של אמא כבר בדרכו ואוטוטו מגיע לקחת אותי לבית המשפחה. הלכתי לסמל שלי "חזן.הוא נפטר, אני הולך" חיבוק גדול, "משתתף בצערך אחי".
דרך של שתיקה והרבה הירהורים עד שמגיעים לאשקלון. אני עוד עם המדי ב המלוכלכים, המחסנית עדיין בהכנס והנעליים עדיין מאובקות. בחניה מתחת לביתו קהל עצום מתאסף חברים, חברות, מכרים, צלמים שכנים כולם מכירים בגודל האובדן.
אני מגיע, חיבוק קבוצתי ענק של כל החברים. הרי כמעט כולנו לוחמים וכולם בוכים ביחד. לקחתי את הזמן שלי, עליתי לבית המשפחה וגיא, אבא של לירן לא בכה עד שהוא ראה אותי התפרקנו אחד על השני- הכאב עצום. לא נתפס..לא הגיוני.! קדיש? שבעה? סוכת אבלים? על החבר הכי טוב שלי ?! זה לא יכול להיות ! וכל מה שנשאר לי זה רק לצטט את דברי שי: "קיפי..לא עזבת אותנו אחי - רק עלית קומה!"
עמית ולירן הכירו עוד בילדותם כשלמדו ביחד בבית הספר היסודי, "רותם" בהלך התיכון הפכו לחברים הכי טובים ובמרץ 2006 לאחר ארבע חודשי דח"ש התגייסו ביחד כדי לשרת כלוחמים בחטיבת גבעתי.לאחר 8 חודשיטירונות ומסלול מתקדם המשיך עמית את שרותו בדוכיפתבעוד לירןמעדיף להישאר בגדוד אותו אהב כל כך, גדוד צבר. במרץ 2008 נקטעה החברות כאשר סיור בו לירן נמצא עולה על מטען חבלה בציר עזה-כיסופים.