אני רחוקה, יושבת עכשיו אלפי קילומטרים, בלי שום פחד לאזעקה ובלי שום מרחב מוגן.
אני יודעת, אני לא כמוכם שקמים כבר שבוע כל לילה לקול מערכת האזעקה "צבע אדום".
אני יודעת, אני לא כמוכם שקמים מתוך חלום לתוך סיוט כל יום.
אני יודעת, שאין דבר יותר נורא מחוסר ידיעה וחוסר וודאות של מתי זה יגמר ואיפה יפגע הגראד הבא.
אני יודעת, אבל אני עדיין לא שם, עדיין רחוקה.
אבל עם זאת יש לי איזה צורך לשלוח חיזוק וחיבוק ודאגה ולהגיד שעם כל מה שקורה אצלכם, ולמרות שפה הכל שקט ורגוע, אין, פשוט אין, כמו המדינה שלנו, כמו האנשים שלנו, כמו החיילים שלנו.
אני נכנסת לפייסבוק וכולם, בלי יוצא מן הכלל, תומכים, מתפללים, גאים,זה לא מובן מאליו זאת תופעה.
אנחנו עם שיהיה שם תמיד מאוחד,עם שתמיד ישים הכל בצד, שתמיד יכאב את הכאב ביחד,שתמיד יתפלל כאחד, עם מלא תקווה שיום אחד יהיה טוב, באמת עם מיוחד.
יהיה בסדר, אנחנו ננצח!! אין בי שום ספק.
אם זה בגלל הצבא שלנו,אם זה בגלל החיילים האמיצים שלנו ואם זה בגלל אלוהים ששומר מלמעלה.
אבל אני בטוחה שזה גם קצת בגללנו ששמים הכל במקום השני עכשיו ואם זה אפילו רק בלשנות את תמונת הרקע בפייסבוק או לכתוב סטאטוס ציוני ונחמד.
בגלל שאנחנו גם אחרי 60 שנה ולא משנה באיזה גיל או מאיזה מדינה, אנחנו הכי ציונים, הכי מאמינים והכי ביחד!!
מבוסטון אני שולחת מיליון תפילות שהכל יירגע ויפסק.
מעריצה אתכם על האומץ, הכוח והאמונה ומרימה לחיים דווקא בזמן שכזה, לשלום ולחיי העם הזה.
