לא-ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לע שות, ככל-הכתוב בו: כי-אז תצליח את-דרכך, ואז תשכיל.
אילו רשאים היינו להעז לתת הערכות וציונים לסדרות התורה, יתכן שהיינו קובעים כי סדרת "ואתחנן" היא מן העצומות והאדירות ואולי אף המעולה והמשובחת שבהן.
מה רבים ומה גדולים הדברים הכלולים בה, החל מתחנוני משה רבינו והסרוב בו הוא נתקל, דרך האזהרות וההתראות הגדולות והחמורות, הדברים הכבושים אותם אומר משה לבני ישראל כהקדמה לפירוש המיצוות הבאות לאחר מכן, חזרה בפעם נוספת על "עשרת הדיברות" , פרשת "שמע ישראל" האדירה שהיא הראשונה ב"קריאת שמע", פרשת הגלות, החורבן והתשובה בשני מובניה של המלה תשובה, הוי אומר התשובה האקטיבית של שיבת ישראל אל ה' והתשובה הפסיבית שעם ישראל ישוב לארצו.
נוסף על כך ובעיקר,ו"אתחנן" היא גם קריאת התורה של "שבת נחמו" הבאה תמיד אחרי תשבעה באב וצמודה לה הפטרת "נחמו נחמו עמי" נחמה אחרי החורבן, שהיא הראשונה מתוך שבע שבתות הנחמה עד "הימים הנוראים", שבאו לפצות את האדם היהודי ואת העם היהודי על "שבת חזון" הקשה והחמורה שקדמה להן.
פרשת שמע "קריאת שמע היא התעודה הראשונית של האמונה הישראלית ואנו מוצאים בה שלו פרשיות : "שמע" , "והיה אם שמוע" ופרשת "ציצית" .
פרשת שמע הראשונה , היא אותם שישה פסוקים בפרק ו (ד-ט), המקובלים בדרך כלל כביטוי לייחודו של עם ישראל והיהדות וזאת משום יחוד ה' בפסוק הפתיחה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" על שמו היא נקראת, ופסוק זה מהווה יסוד היסודות, עמוד האמונה , וסימן ההיכר של היהדות זה אלפי שנים , במשמעות מודעות האדם למעמדו לפני ה'.
ראוי לציין שהמציאות ההיסטורית הוכיחה כי אמונת הייחוד יכולה הייתה להתקבל גם על ידי בני אדם שאינם יהודים אולם אמונה זו כשלעצמה , לא הפכה אותם ליהודים כלל וכלל.אמנם במסכת "מגילה " מוצאים אנו מאמר חז"ל מעניין ונוקב : "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי , אולם יש לדייק בניסוח הדברים זה שבו אומרים חז"ל : נקרא יהודי , ולא אמרו הוא יהודי, וההבדל ברור
ואהבת, את ה' אלהיך הפסוק השני בפרשת "שמע" נראה לנו פשוט וברור, אולם גלומים בו דברים עצומיםולפנינו מוצג החיוב הנקרא בלשון המקראית אהבת ה', שאותו מטילה עלינו האמונה .
אולם כאן ראוי כל אחד שישאל את עצמו , מה פירוש ומשמעות המילים לאהוב את ה'וכיצד ניתן בכלל להחיל על השם יתברך או כלפיו קטגוריה אנושית זו של אהבה, כאשר ברור לכל בר דעת כי השם יתברך אינו נתפס כי אם בתפיסה שכלית?
נקדים לציין כי ר' עקיבא שהוא הדמות המרכזית של התורה שבעל פה, דורש על פסוק זה את פירושו המפורסם: "בכל לבבך ובכל נפשך"- אפילו נוטל את נפשך.
נזכיר כי רבי עקיבא עצמו מת על קידוש השם, כאשר נידון על ידי מלכות רומי הרשעה, להיות נסרק במסרקות ברזל. כאן המקום לציין כי קיימת גם הגירסה המצויה בכתבי יד ובכמה מן הדפוסים "אפילו נוטלין את נפשך ושתי גירסאות אלה אינן אומרות אותו דבר.
במיקרה הראשון לפי הגירסה "נוטל" מדובר על מסירות נפש של אדם הרואה עצמו נפגע על ידי אלוהיו ובזה הריהו עומד בנסיון של אברהם אבינו ואיוב ואילו במקרה השני , לפי הגירסה "נוטלים" מדובר על אדם הניפגע על ידי שונאי ישראל ואין הוא זוכה לתשועת ה' והצד השווה בשני מיקרים אלה הוא בכך , שהאדם נדרש למסור נפשו על אהבת ה'.
הגמרה מספרת על ר עקיבא: בשעה שהוציאו אותו להריגה, זמן קריאת שמע היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן? אמר להם : כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך"
אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו , ועכשיו שבא לידי לא איימנו?
היה מאריך ב"אחד" עד שיצאתה נשמתו ב"אחד".
"ואתחנן אל ה'" ואתחנן כשמה , פותחת בתחנוני משה להיכנס אל הארץ ובנסיון לבטל את הגזירה הרעה שנגזרה עליו למות במדבר.
הדבר המאלף בדברי משה הוא, בדבריו כלפי העם והן בדבריו כלפי ה', שהוא אף פעם איננו מזכיר ולו גם ברמז קל שבקלים את חטאו, אין הוא מבקש העברת רוע הגזירה , בחינת מחילה על חטא שחטא כביכול.
שה רבינו מודע לכך שהוא לוקה בעוון הדור ומכאן משמע שמגוללים על המנהיג את חובת הציבור, גם כאשר ברור מעל לכל ספקשאין תלויה בו אשמה וגם אי אפשר להטיל עליו את האחריות על מעשי המרי, העוול, הפשע והטיפשות של העם שההוא היה מנהיגו.
אתה החלות דיון זה בין השם יתברך לבין משה רבינו , המקבל צורת ויכוח חריף מאד, נידון בהרחבה בהרבה מאד מדרשים, הן מבחינת התחנונים ששוטח משה , והן מבחינת הטיעונים שהוא טוען.
תגובת ה' על תחנוני משה רבנו מתבטאת בתשובה הניצחת , שאמנם הגיעה שעתו למות ושום זכות לא תוכל לעמוד לו, שהרי גזירה היא מלפני ה' שהאדם באשר הוא אדם , חייב לעבור את תהליך המיתה וסיום החיים.
ועתה ישראל, שמע אל-החקים ואל-המשפטים, א שר אנכי מלמד אתכם, לע שות--למען תחיו, ובאתם וירשתם את-הארץ, א שר יהוה אלהי א בתיכם,
הפרשן חזקוני אומר: אין כניסתכם בארץ תלויה אלא בזכות שתשמעו אל החוקים ואל המשפטים
הנציב מוולוזין:על הפסוק הגדול הזה : דמשמעות חי כמה פעמים במקרא , הוא עליזת הנפש ועונג שהאדם משיג בהגיעו לתכלית שלמותו והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות , וכמו שחיות האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתייה וכדומה, ואם יקרה אדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים וישקיע עצמו והרגשו רק בתאוות האכילה וכד' , הרי זה נחשב כבהמה ואינו נקרא אדם חי, שהרי מאבד מה שהיה בכוחו לחיות בטוב כך העובד את ה' באמונה , מתענג ומרגיש חיות מזאת העבודהומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא מת, שהרי הוא משחית חיות שהיתה בכוחו, וזה מאמרם ז"ל "צדיקים במיתתם קרויים חיים", וכל זה במי שלא הגיע למדרגה עליונה רק עובד את ה' באמונה.
אמנם מי שזכה לעלות באורח חיים למעלה למשכיל להרגיש עונג מדבקות בה', הוא מוסיף עוד חיות הרבה ממי שלא הגיע לזה ההרגש וזה חיות שאין למעלה הימנו כי עזה כמוות אהבת- ה'.
ואתם, הדבקים, בה' אלהיכם--חיים כלכם, היום החיים האמורים בפסוקים אלה , אינם קשורים כלל לביולוגה , אלא כל אדם הדבק באלוהים הוא-הוא האדם החי, ואכן בהמשך מוסיף הנצי"ב על הפסוק- "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כלכם היום" הגעתם על ידי הדבקות בתורה להיות חיים כולכם היום, חיות הנפש ושמחים בדבקות בשם-יתברך.
רק השמר לך ושמר נפשך מאד מדובר כאן על לומדי התורה ומורי הלכה ומלמדיה, ועל משמעותם של דברים אלה אומר הנצי"ב דברים חמורים ונוקבים ביותר, המכוונים למעשה לעמיתיו ובני דורו, אולם כוחם יפה לכל הזמנים.
תחילה שואל הנצי"ב מדוע באה אזהרה נמאצת זו של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", בסמיכות לעניין של "ללמד אתכם חוקים ומשפטים" והוא מסביר , שאזהרה מכוונת לתלמידי חכמים ולאנשי תורה וזו לשונו: שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים בחוקים ומשפטים הייחוד רק "הישמר לך ושמור נפשך מאד".
