לא-ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לע שות, ככל-הכתוב בו: כי-אז תצליח את-דרכך, ואז תשכיל.
פרשת "מטות" פותחת בדיני נדר ושבועה , שנאמרו על ידי משה "אל ראשי המטות לבני ישראל".
נשאלת השאלה : מדוע מציינת התורה ,שפרשה זו נאמרה "אל ראשי המטות" הרי כל המצוות נאמרו תחילה לראשי העם , קודם שהובאו לפני שאר בני ישראל?
הסביר זאת הגאון רבי משה סופר (בעל חת"ם סופר) בטעם הבא: מנהגו של עולם הוא , ש"ראשי המטות" המנהיגים והעסקנים למיניהם" נודרים ומבטיחים להמוני העם הבטחות שונות , ופעמים אף נשבעים על קיום דבריהם, ובסופו של דבר אינם מקיימים כל מה שהבטיחו , וגם עושים דברים המנוגדים למוצא פיהם. מציאות עגומה היא ,
שדווקא מנהיגי הציבור שחייבים לשמש מופת ודוגמה להמוני העם במעשיהם ובמידותיהם מועדים לשנות מדיבריהם בלא ניד עפעף ולבטל במחי יד הבטחות שניתנו בנדר ובשבועה לבני העם , לכן קוראת כאן התורה במיוחד אל כל אחד מ"ראשי המטות": לא יחל דברו (=אל יחלל המנהיג את דברו לבני העם) ככל היוצא מפיו יעשה" איש כי-ידר נדר לה'... לא יחל, דברו
מעיר כאן הצדיק רבי יהודה ליב מגור, בעל "שפת אמת": פרשת "לא יחל דברו" נסמכה לפרשת תמידים ומוספים , כי התפילות נקבעו לכפרת עוונות במקום קרבן , שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו" (נפרע חובותנו לה' ברחשי תפילה , במקום קרבנות פרים) וגם על התורה אמרו חז"ל "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"- כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה , מנחה, חטאת ואשם. הוא שנאמר: "הקול קול יעקב" קול התורה וקול התפילה.
ועוד אומר כאן בעל "שפת אמת" : פרשת "מטות" נקראת תמיד בימי "בין המצרים (בין י"ז בתמוז לתשעה באב), שעל ידי "הקול קול יעקב" יכולים לצאת מן המצר (=הלחץ והמצוקה), ככתוב : "מן המצר קראתי יה" לכן יפים במיוחד ימי "בין המצרים" להתחזק בהם בתורה ובתפילה.
והייתם נקים מה' ומישראל שנינו בתלמוד הירושלמי : אמר רבי שמואל בר נחמני , אמר רבי יונתן , בתורה ובנביאים כתובים מצינו , שאדם צריך לצאת ידי הבריות (=למלא חובתו ,כלפי הזולת), כדרך שהוא צריך לצאת ידי מקום =ה'.
בתורה מניין? דכתיב : והייתם נקים מה' ומישראל בנביאים מניין דכתיב:
" אל אלוקים ...ה' הוא יודע וישראל הוא ידע..." בכתובים מניין? שנאמר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני ה' ואדם" על מאמר תלמודי זה העיר רבי ישראל ליפקים מסלנט: חז"ל מדגישים כאן , שכל אחד מאיתנו צריך לצאת ידי הבריות "כדרך שהוא צריך לצאת ידי מקום".
בכך הם באים ללמדנו, שאין אדם רשאי לצאת ידי הבריות בדרכים פסולות של שקר וחנופה-שרבים לוקים בהם- אלא רק כדרך של הקדוש ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים ועיוות דין , ואי אפשר להחניף ולשקר לו בשום פנים ואופן.
כאלה צריכים להיות היחסים הנרקמים בין אדם לחבירו, ורק אז יוצא אדם ידי חובתו כלפי אלוקים ואדם גם יחד
