אם רק נאמין...

תעזבו את המלחמות בצד
יסלחו לי הקוראים הוותיקים ממני, אבל בטור שלי אני לא רוצה להתעמק בשיטות משחק, או בטקטיקות משונות, אם עדיף 4-4-2 או 5-3-1, אני לא אתעסק בשיטות האימון של המאמן, במהלך המשחק של השחקנים או בשיטת הניהול של ההנהלה. אותי, עם כל הכבוד, לא מעניין מי עומד בראש הקבוצה או מי ה"ספונסר" שלה.

והשבוע אפילו לא מעניין אותי שאנחנו מתחת לקו האדום בטבלה, כל מה שמעניין אותי (ואת רובכם אני מקווה) הוא העובדה שבביום רביעי הקרוב, 16.5.07, כ"ח באייר תשס"ז, בסביבות השעה 8 בערב, תעלה קבוצת הפועל אשקלון על הדשא באצטדיון הלאומי ברמת גן ותשתתף בפעם הראשונה בתולדותיה בגמר גביע המדינה בכדורגל.

אז אולי הפעם נניח את כל הביקורות והניתוחים בצד, אולי רק הפעם נאחד מחנות, נשבור מוסכמות ופשוט נגיע לרמת גן לעודד ולפרגן כי הפעם, בכל אופן, מגיע להם !!

ואולי חלק מהטענות נכונות ואולי חלק מהאנשים לא צריכים לעמוד בראש הקבוצה, אבל ביננו, זה באמת משנה עכשיו?
מישהו באמת ייזכר בזה, ביום רביעי הקרוב (צריך להגיד בעזרת השם) כשלמעלה מ10 אלף צופים נלהבים מאשקלון ישירו בשני קולות "הגביע הוא כחול" - לא נראה לי.

הרי בעוד 10 שנים, כשנספר לילדים שלנו על הפעם הראשונה שהגענו לגמר הגביע (נקווה שנזכה להיות שם עוד כמה פעמיים במהלך שנותינו) לא נחשוב על פרוספר אזגי או צ"יקו מגיה, אני בספק אם נזכור מי הייתה היריבה אותה ניצחנו בדרך להנפה. מה שכן נזכור זה את האווירה, את ההתרגשות, את התחושה הבלתי ניתנת להגדרה.

לכן, ביום רביעי הקרוב, צריך וחייבים להשאיר את המשקעים מאחור, זה לא הזמן והמקום למשחקי כוחות ולא מוחות, לא הזמן להתנגח בהנהלות, במועדון או באוהדים, יום רביעי זה הזמן להיות מאוחדים. יום רביעי נכנס כולנו לאופוריה, ביום רביעי אינשללה הפועל אשקלון תעשה ההיסטוריה.
איתכם ביציע - ירדן מצליח.

הגביע לאשקלון
חלום בהתהוות, חלום שמתגשם, על איזה חלום אני מדבר?
אפילו לחלום על זה לא יכולנו להרשות לעצמנו.
אבל זה הגיע שמחנו, חלמנו ואפילו לאופוריה נכנסנו.
אבל לנו, לאוהדי אשקלון, כמו תמיד אין שמחה מושלמת.
ופתאום כאילו משום מקום הפסדנו לב"ש.
ירדנו מתחת לקו האדום והגביע כבר לא חשוב,
הדאגה עולה על התקווה והעצבעל השמחה.
אוהדים מסתובבים ואינם יודעים מה להיות,
שמחים ומקווים, או פסימיים ודואגים.
רכבת אחת או שתיים, אוטובוסים אין ספור,
דגלים, חולצות, צעיפיםוכובעים.
כמה זה היה מלהיב, כמה זה היה מרטיט,
וזה היה רק לפני כמה ימים.
והנה שוב פעם הקלישאה צודקת,
"הכדורגל נזיל". אבל אם הקלישאה צודקת והכדורגל נזיל
הדאגה יכולה שוב להשתנות לשמחה.
תארו לעצמכם גול בדקה ה-90 של גסטון
האוהדים שמחים, הגביע נישא אל על ואירופה מחכה.
מנצחים את רעננה, משערים של אלקיים ונחום,
ולאחר מכן את הפועל חיפה ואנו נשארים.
וזו העונה הגדולה ביותר בתולדות המועדון והספורט באשקלון.
אז בואו נהיה אופטימיים, שמחים.
כי בכל מקרה לא כל יום עולים, לא לגביע הטוטו, אלא לגביע המדינה.
אשקלון! לא מכבי תל אביב, מכבי חיפה או ביתר ירושלים.
הפועל אשקלון, אתם מבינים?!
אז בואו נשמח ונעבור משלב לשלב.
עת לשמוח ועת לדאוג, ועכשיו זה הזמן לשמוח ולקוות.
שלכם באהבה - מרקו סויסה.

השיר שלנו
ואיך שאני לא מסתכל וזה תמיד מבלבל ואיך תמיד זה גונב אותי.
והימים כך עוברים, וכבר רואים בפנים את השנים שעברו איתי
וזה עולם די יהיר , הכל רק כסף מהיר ולפעמים זה רודף אותי
בין מה נכון לא נכון אני לא מוצא היגיון בכל מה שקורה סביבי
ואיך זה זז בימים ולא מרפה בשנים ולפעמים זה דוחף אותי
והדברים משתנים על אף כל מה שבפנים אל תוך בדידות זה גונב אותי
ובלילות זה רודף ובימים זה הודף והניצוץ מסנוור אותי
אוי, אוי אשליה מתוקה עוד שקר מר מביאה
כל כך צרה היא אהבתי
אבל תמיד כשאני צולל אל תוך עינייך, אל המתוק שבשפתייך
כן תמיד, תמיד אחזור אל זרועותייך כן אל החום שבידייך, ואנצל...

אז אולי הטור מזכיר לכם את שירו של מוש בן ארי, אבל תודו שכל מילה בשיר, כאילו נכתבה על הפועל אשקלון- מודל 2007. לעזאזל הגביע,העיקר שנינצל מירידה. לו יהי.