"השואה הפרטית שלי החלה כשהייתי בן שמונה"

באדיבות המקומון 'סקופ'

כשמשה מנדל, יו"ר עמותת 'יש - ילדים ויתומים ניצולי שואה', קרא כתבה על ניצול שואה מאשקלון שהחשמל בביתו נותק עקב חוב מזערי, הוא לא הצליח להישאר אדיש.

בקושי רב איתר את האיש, הגיע לביתו והתדפק על דלתו.

אז הוא גילה כי מדובר באיש צבא קבע לשעבר, שהצליח לכלכל את משפחתו בכבוד עד שחלה ונעשה מוגבל.

מנדל וחברי העמותה אימצו את האיש ואת אשתו.

הם לא רק כיסו את החוב לחברת החשמל, אלא גם ביקרו את השניים בביתם בכל סוף שבוע, כשהם מצוידים במצרכי מזון ובחיוך.

לרוע המזל, מצבו הבריאותי של האיש הידרדר. הוא חלה בסרטן ונזקק לטיפולי כימותרפיה, אולם חשש שלא יוכל להגיע לטיפולים היות שלא היה בידו הכסף הדרוש.

בעמותה אספו עבורו שקל לשקל, והצליחו לסייע לאיש לכסות את הוצאות הטיפולים והנסיעות.

בעזרת החיבוק החם של מנדל וחברי העמותה, הצליח האיש לגבור על המחלה.

אך זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר על שולחן הניתוחים מסיבות אחרות.

זהו רק אחד מתוך אינספור סיפורים של ניצולי שואה, שללא טוב ליבם של אנשים שניקרו בדרכם, היו מעבירים גם את שארית חייהם במלחמה.

מלחמה נגד מצב בריאותי רעוע, נגד עוני מחפיר ונגד בירוקרטיה ארוכה ומייגעת.

עמותת 'יש', בארץ בכלל ובאשקלון בפרט, שמה לה למטרה לסייע לניצולי השואה במאבקים הללו, אבל יותר מכל חרטה על דגלה להדגיש את זכותם לתקופת ילדות.

"השואה הפרטית שלי החלה כשהייתי בן שמונה", אומר מנדל. "איבדתי את הילדות שלי ואת הנעורים.

לא למדתי בבית ספר יסודי ובתיכון ולא יכולתי למצות את הפוטנציאל שלי.

גם לאחר שניצלנו מהזוועות והגענו לארץ, זאת הייתה תקופה שבה מרב המאמצים התרכזו בבית, במשפחה ובעבודה קשה. אפילו עבודה בריקון פחי זבל
נחשבה לקדושה, ובלבד להבטיח הכנסה וקיום.

לילדי השואה הייתה ילדות עשוקה, ואני לא מאמין שאפשר לפצות על כך במידה כלשהי, לכן צריך לפחות לדאוג לשיפור המצב הכלכלי שלהם בימינו.

אני אמנם לא רעב ללחם או צמא למים, אבל יש אנשים שכל אגורה עבורם היא משמעותית".

עמותת 'יש - ילדים ויתומים ניצולי שואה', כשמה כן היא, מסביר מנדל.

מטרתה לסייע למימוש זכויותיהם של הניצולים ולהשיג הטבות נוספות עבורם, בדגש על מי שהיו ילדים בתקופת השואה.

"יום השואה הוא יום מיוחד, המעניק לאנשים אחרים את האפשרות להזדהות עם ניצולי השואה", הוא אומר. "אבל עבורנו הוא נמשך 365 ימים בשנה".

הסניף באשקלון נוסד בשנת 2001, התמקם ב'בית-ווסק' באדיבות הנהלת המתנ"ס, וכיום פעיל בעיקר במישור התרבותי והכלכלי. בפן התרבותי פועלים בעמותה על-מנת להחדיר את השואה לעומק המודעות של האוכלוסייה בארץ, ושל בני הנוער בפרט.

חבריה עורכים הרצאות ופעילויות חינוכיות אחרות בבתי ספר ומשתתפים בעצמם בסיורים לימודיים ברחבי הארץ, בהופעות ובטקסי זיכרון.

"להשתתפות של ניצולי שואה בטיולים מודרכים ברחבי הארץ ובמופעים תרבותיים, וכן בטיפוח ערכים יהודיים והוויה ישראלית - יש ערך רב", אומר מנדל.

"לרובנו לא הייתה אפשרות לעשות את הדברים הללו בצעירותנו, והעמותה מעניקה לנו את ההזדמנות למלא את החסך הזה ולהעשיר את הידע שלנו במגוון נושאים".

העמותה, כאמור, מסייעת גם בפן הכלכלי, כאשר מנהליה מאתרים ניצולים נזקקים, עורכים ביקורי בית, ולאחר שבוחנים לעומק כל מקרה לגופו - מעניקים סיוע בהתאם, בעיקר בתקופות הקודמות לחגים.

שלושה מחברי הסניף באשקלון, בהם גם מנדל, פעילים גם בעמותה הפרלמנטרית לניצולי שואה בכנסת, ומשמיעים את קולם בתהליך קבלת ההחלטות בעניינם.

כספי העמותה מממונים בעיקר על-ידי תרומות, והפעילות בה מתבצעת על-ידי מתנדבים, ניצולי שואה בעצמם. מנדל מוסיף כי בעירייה תומכים בסניף העמותה בעיר ואף הבטיחו לאחרונה להרחיב את הסיוע עבורו.

"מהמדינה, לצערי, אין לי ציפיות", הוא אומר. "לפי החוק, כל אדם המוכר כניצול שואה ובעל אחוזי נכות רשאי לבקש בחינה מחדש של מצבו הבריאותי מדי שנה, ובהתאם לכך, את הגדלת הקצבה שהוא זכאי לה.

כשהגעתי לוועדה בעצמי, יצאתי משם והתחלתי לצחוק, רק בגלל הצחוק שעשו ממני. שמעתי גם מחבריי שהם חוו זלזול ועלבון.

באמצעות העמותה הובלנו להקמה של ועדת בדיקה בראשות השופטת דליה דורנר, שאף הגיעה למסקנות המעודדות את הגדלת הסיוע לניצולים. אך בין אומר לעושה ישנו פער משמעותי".

מנדל מוסיף כי גם לאחר חקיקה בעניין התשלומים לניצולי השואה, רבים מהם עדיין נמצאים מתחת לקו העוני. "אם יש ניצול שואה אחד שלא מצליח להתקיים בכבוד, זה כבר יותר מדי. ובאשקלון יש הרבה יותר מאחד".

מנדל, נשוי, אב לחמישה וסב לנכדים, נולד בהונגריה בשנת 1935, הבן החמישי מתוך שישה אחים ואחיות. כשהיה בן שמונה נלקח אביו לעבודות כפייה במחנות, וחודש לאחר מכן חלה במחלת השחפת ונפטר. לכל אורך תקופת המחלה של האב, שהה מנדל בבית דודו, וכשנקרא לביתו ללוויית אביו, גויס הדוד לעבודות הכפייה.

"ליוותה אותי אז תחושה של חילופי משמרות", הוא משחזר. "זה לעולם שכולו טוב וזה לסבל ולייסורים".

כבר אז, כילד צעיר, החל מנדל לעבוד ולסייע בכלכלת הבית. כשהונגריה נכבשה בידי גרמניה, סומנו היהודים בטלאי צהוב ונעשו מנודים.

זמן קצר לאחר מכן הועברו כל יהודי האזור, בהם מנדל ומשפחתו, לגטאות.

"יום אחד הגיע מפקד שחצן, חמוש בשוט ומתוגבר בכלבים, והחל לחלק את האנשים, מי לרכבת לאושוויץ ומי לעבודות", הוא מספר.

"נשלחתי עם אמי ואחיי לרכבת, אלא שמעולם לא הגענו לאושוויץ, משילוב של כמה סיבות. אחת מהן הייתה פיצוץ גשר רכב על-ידי פרטיזנים".

מנדל ומשפחתו נלקחו לעבודות באוסטריה, שם לקחו חלק גם בצעדות מוות.

"הלכנו קילומטרים רבים בקור ובשלגים, ישנו תחת כיפת השמים ובשביל להתגבר על הרעב אכלנו שבלולים או אספנו שאריות אוכל מערימות זבל. בקושי רב צלחנו את המלחמה. אלא שדודי, שהיה לי כאב, מעולם לא זכה להגיע לאדמת ישראל, ולא להיקבר בה. הוא לא זכה, ואנחנו הפסדנו".