אינתה עומרי

עומרי רונן הוא אולי אחד האנשים המשפיעים ביותר, נכון לרגע זה, על המוסיקה הישראלית בארץ.
על תקן שדרן ועורך בתחנת הרדיו גלגל"צ הוא בין המחליטים אילו שירים ואמנים יושמעו או לא יושמעו ברשימת הפלייליסט (ההשמעות) של התחנה.

במילים אחרות ניתן לומר שהוא "חורץ גורלות", אבל אסור לפספס את העובדה שהוא נולד, גדל ולמד באשקלון ועד היום כשהוא חולם על חברים, אלו דווקא החברים מאשקלון.

רונן (28) מגיש את החדשות, את המצעד הלועזי ואת תוכנית "הבחירות" בגלגל"צ. בנוסף, הוא עורך את מבחני הקול האחרונים למועמדים לתפקיד שדרנים בתחנה כחיילים ומתקלט במסיבות, בעיקר מוסיקה ישראלית.

הייתה לו פינת מוסיקה קבועה בתוכנית "אקזיט", הגיש את המצעד הלועזי עם ימית סול בטלוויזיה, עסק בטלוויזיית אינטרנט.
אפשר להגיד שהוא בכלל רצה לעסוק באקטואליה, אבל הדברים התגלגלו אחרת. "כן, האמת שבהתחלה הכיוון היה אקטואליה, הגשתי וערכתי חדשות, התחלתי להגיש תוכנית חדשה. ואז הציעו לי לעשות את הבחירות, תוכנית הדגל של גלגל"צ, הייתי חייל, ומאז אני שם.

הוא נולד בשכונת אפרידר "למרות שאני יודע שכולם חושבים שאני מברנע", כבן הבכור במשפחה לאמא מחנכת ומורה לחינוך גופני ואבא עובד חברת חשמלואחות צעירה בת 24.

עומרי רונןלמד בבית הספר "אומנויות" במגמת מוסיקה ואת החינוך המוסיקלי הוא קיבל בקונסרבטוריון במועצה האזורית חוף אשקלון .

את הבגרות שלו במוזיקה, שכללה שמונה יחידות, הוא סיים בבית הספר "רונסון" בגלל חילוקי דעות עם ההנהלה.
"הבועה הזאת שנקראת "אומנויות" לא הייתה כל כך הגיונית לי. לצערי, אני גם לא שומע דברים טובים כל כך על בית הספר הזה היום. שכבה זה אומר כיתה אחת של 20 איש שחיים אחד עם השני, זה לא העולם האמיתי. הגישה שם הייתה קצת שונה ממה שהאמנתי בו. זה נורא השתנה מאז, אבל זה לא היה פרודוקטיבי. באנו לבית הספר רק כדי לעשות בגרות, ולא בשביל לייצר. בגלל זה עברתי לבית ספר אחר, כדי להכיר עולם אחר, שזה חיוני, ועובדה שעשיתי את שמונה היחידות לבד, באופן אקסטרני."

עם פרופיל 64 רונן היה אמור להתקבל בכלל לתוכנית "תלפיות" (יחידה מובחרת וסודית של מחקר בחיל מודיעין), אך במקביל נשלח גם למיונים לגל"צ עם רקע של מוסיקאי מקצועי ששולט בסקסופון, בבס, בקלידים ובתופים ועם אפס מושג במוסיקה פופולרית, "לא ידעתי מה זה מוסיקה חדשה". ואחרי מבחנים מסיביים מאוד שכללו בדיקת ידע כללי, מבחני קול וועדה שכולת אנשי גל"צ ותיקים, אנשי תקשורת ופסיכולוגים הוא התקבל לתחנה, מבלי שהתכוון.

איך התחיל הרומן שלך עם המיקרופון?
"לא התכוונתי ללכת למבחנים. סתם הלכתי עם ידידה מאשקלון, שגם היא התקבלה, כדי להחזיק לה את היד. עברתי שלב ועוד שלב, ופתאום אתה מכיר עולם אחר. אני מניח שמי שיצא מאשקלון או מפריפריה פוגש דברים אחרים בצבא או בכלל במרכז. באשקלון או שאתה חכם וחנון או שלא, ואתה לא זה ולא זה. זה מאוד דיכוטומי. שם אתה יכול להיות גם אינטיליגנט וגם מגניב. החלטתי להישאר והתקבלתי להיות שדרן. כשהגעתי לגל"צ היו לי המון רגשי נחיתות כי כולם היו מהמרכז, מעולם התקשורת, מאוד צפונים. קראו לי "הערס האשקלוני" בהתחלה. אנשים לא זוכרים את זה, אבל גלגל"צ הייתה שונה, קראו לה התחנה של "הלחששנים", ואני באתי ושידרתי כמו שאני. הבנתי שאני יכול להיות סבבה בהרצליה וברמת אביב, אבל בוא נראה אותם באים לפה. בטירונות, היינו 18 גלגל"צניקים ו-80 נהגים, אני הייתי היחיד שהסתדר שם עם הנהגים ושיחק איתם שש-בש. בחרתי להישאר שם, לא בטוח שהייתי עושה את זה היום. יש פלוסים ויש מינוסים בשואו ביזנס".

כמו?
"אחד הפלוסים הוא שיש את הקריירה. יש לי המון נגזרות לקריירה: קריינות לפרסומות, לתקלט, טלוויזיה, ייעוץ מוזיקלי, אינטרנט וכל מה שקשור למדיה. מצד שני, זה עולם לא אקדמי, עולם עם המון כוח, אבל מאוד מקרי. אתה יכול להתקבל לא כי אתה טוב, אלא כי יש לך קשרים וניסיון. זה עולם מאוד סטריאוטיפי. מצד שני יש גם המון חסרונות. אם אתה עובד בפרונט יש לזה את העניין של הפרטיות שלא כל כך קיימת. אני באתי מהרדיו, שם אתה לא כל כך בפרונט, ועשיתי טלוויזיה, וזה לא משהו שאהבתי. זה לא כיף להיכנס לבית קפה ולהרגיש שכולם מסתכלים עלייך ושהחיים הפרטיים שלך מרוחים על כל העיתון. רכילות זה לא בדיוק דבר עמוק. השיפוט שלך כרכילאי הוא לפי מראית עין, ולא יורד לעומק. הרכילאים יורדים על אנשים שיכולים להיות גאונים. הרכילאי פשוט מעלים את הבן-אדם".

אתה מדבר על הקשר שלך עם רוני "סופרסטאר" ?
"זה היסטוריה, זה היה מזמן. אני ממש לא רוצה להיכנס לזה יותר מידי. אל תיקחו כמובן מאליו את מראית העין. היינו ידידים ממש טובים, היינו יחד כמה חודשים והיום יש לי בת זוג חדשה, הילה רונן. היא בת 24, סטודנטית לתקשורת וקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, דיילת קרקע במחלקת העסקים של אל-על ומרמת גן במקור. אנחנו גרים יחד בשכירות בתל-אביב. הכרנו בבר של חברים. כביכול היכרות בבר זה ממש לא המתכון לקשר רציני, אבל אנחנו ממש נפשות תאומות. חושבים אותו דבר, מרגישים אותו דבר וכל שאר הדברים הם רק תוספות."

מי התחיל עם מי? היא ידעה מי אתה ?
" אני התחלתי איתה האמת. היא ידעה מי ומה, אבל היא בחורה מאוד אינטליגנטית, ולא בחורה שמתחילה איתך במועדון, שום דבר טוב לא יקרה מזה. אני יודע להפריד והיא יודעת להפריד".

מה עושה לך מעריצות ובחורות שנזרקות עלייך?
"מעולם לא נמשכתי לזה. גם בתקופה שעשיתי טלוויזיה וזה היה קצת פסיכי. מאוד השתדלתי להיות נחמד, אבל זה הביך אותי. מעולם לא הבנתי מה ההיגיון בלעשות משהו עם מישהי שבאה ומתחילה איתך רק כי אתה מפורסם, לא משנה איך היא נראית כי מה ההיגיון בזה. זה קצת הגעיל אותי אפילו".

רגעלפני שעומרי רונן מתארגן לעוד נסיעה תקלוט במסיבה בבאר-שבע, הוא פחיתסיידר תפוחי עץ, וממלמל לעצמו שהיה מעדיף להישאר בבית, לצפות באיזה סרט ישן בטלוויזיה וללגום כוסתה.
לרונן אין שום גינונים של כוכבות, להיפך, גם בזמן שביקשנו ממנו להצטלם בעבור הכתבה, הוא היה נראה נבוךוסינן"אני לא טוב בקטעים האלה".

מה היחס שלך לאשקלון?
"אני מאוד אוהב את אשקלון. זה תמיד בית בשבילי. תמיד לבוא לפה זה הרגשה של בית. כשאני חולם עד היום על חברים זה החברים מ"אומנויות", למרות שאני לא בקשר עם אף אחד. הייתי ילד מרדן שמנסה לנהל את העולם. היינו חבורה מאוד קטנה, מאוד מגובשת, זה מה שחושבים כשאומרים בית ספר לאומנויות אנשים יושבים עם כלי נגינה ועושים מוסיקה. הייתי חי את הים, כותב שירים, גולש ומצייר. הכול פה מלא זיכרונות, כל פעם כשאני חוזר זה ה"סינמה פרדיסו" שלי. ומי שלא ראה את הסרט שילך מייד. האהבות הראשונות, תמימות הנעורים, הדיכאונות של גיל הנעורים והלילות בפאב המיתולוגי zooropa בחוף, הכול היה כאן. אם היו שואלים אותי איפה לגדל את הילדים שלי באשקלון או בתל-אביב אני אגיד אשקלון, אבל כרגע אני לא רואה את עצמי חוזר כי כל התעשייה שאני עובד בה, תקשורת ומדיה, היא בתל-אביב, אז זה לא כל-כך ריאלי. יש עוד בעיה באשקלון שזה מיעוט אפשרויות, מחסור בפלורליזם. אחד הדברים המאוד מבלבלים בתל-אביב זה שאתה יכול להיות מה שאתה רוצה. תמיד יהיו אנשים כמוך, ולאף אחד אין בעיה עם זה, אף-אחד לא ישפוט אותך על זה, וזה דבר שיכול לקרות רק במטרופוליטן. זו מהות החופש, יש לך את כל האפשרויות, באשקלון אתה אפילו לא מודע לאפשרויות האלה. רק מי שגר בתל-אביב מכיר את החופש הזה."

לאנשים מוכשרים יש מה לחפש באשקלון לפי דעתך?
"זה מאוד תלוי במה. זו עיר נפלאה, משגשגת. יש דברים טובים מאוד שקורים ויש גם דברים רעים. כל אחד והאופי שלו. יש אנשים שרוצים לבדוק, לגלות, לראות, ויש כאלו שאומרים "זה האופי שלי להיות פה", הכול לגיטימי".

איזה מוסיקה אתה אוהב?
פעם הייתי ג"אזיסט,אהבתי מוסיקת רוק, שנות ה-70 ושנות ה-90. היום אני כבר לא יודע איזה מוסיקה אני אוהב. המוסיקה הפכה לעבודה. האוטו שלי מלא בסינגלים חדשים. אני מקשיב לכל סינגל חדש, הוא צריך להיות עשוי טוב לז"אנר שלו. מבחינתי לשיר יש שלוש רגליים: שמונים אחוז מהשיר זה מילים ולחן, ועשרים אחוז זה ההגשה וההפקה, זאת אומרת איך הסאונדים שלו, איך השיר נשמע ומעובד וההגשה זה הזמר. היום כל כך קל להקליט שאין את שלושת הקריטריונים. "כוכב נולד" הביאו אמנים שההגשה שלהם מעולה, אבל השירים לא. והסטנדרטים בארץ הם נורא גבוהים לשמחתנו. אני מאוד מעריך היום שקט. אם עד שהייתי בן 18 תמיד הייתה מסביבי מוסיקה, היום אני מעדיף שקט. כי כשיש מוסיקה ישר הראש שלי מתחיל לעבוד איך הסאונד, איך ההפקה, ואני ישר מפרק את זה לגורמים."

אתה מקשיב להרבה סינגלים, אבל הרבה סינגלים שאמנים עובדים עליהם תקופה ארוכה נזרקים מהתחנה או נגרסים לפח.
" כעיקרון אסור לי להתראיין בענייני עבודה, אבל התשובה הרשמית של גלגל"צ היא שבשבוע אחד מגיעים כמה עשרות סינגלים חדשים. מכל סינגל שולחים כמה עשרות עותקים. בקצב כזה נצטרך בניין. אחרי כמה זמן אנחנו משאירים את מספר עותקים ואת השאר אסור לנו לחלק כי זה רכוש צבאי, אז את השאר אנחנו גורסים. ביקשנו מחברות התקליטים שישלחו פחות עותקים. אנחנו לא צריכים 30 עותקים מכל סינגל שיצא".

היום<< עומרי רונן >> אז

יש איזה שדרן שמהווה דמות חיקוי בשבילך?
"לא, אני חייב להגיד שלא. שדרנים, בעיקר בתחילת הדרך, לומדים ומחקים. גם אני עשיתי ככה, אבל היום אני מודל חיקוי לאחרים, למרות שזה נשמע לי אידיוטי. אבל אני באמת משתדל להקשיב להרבה תחנות רדיו ולא להעתיק, אבל בהחלט ללמוד כל הזמן".

איך ההורים מגיבים על הקריירה שלך?
"ההורים שלי שכירים, אני עצמאי. אמנם אני שכיר בגל"צ, אבל זה חלק קטן ממה שאני עושה. ערך הביטחון בעבודה אצלם נורא חשוב, כל מי שעצמאי יודע שזה לא כך. אבל מגיל 12 הם סומכים עליי שאני אעשה את הדבר הכי טוב בעיניים עצומות. הם עשו עבודה טובה".

כל הקטע של התקלוט נשמע קצת כמו חלטורה מצידך, אתה לא חושב?
"אני די אוהב את זה. מעולם לא הסכמתי שזה יהיה הקריירה שלי. אני עושה מעט, אבל זה חשוב לי כדי להיות מחובר לקהל הרחב, ולא להיות במגדל השן בתל-אביב כמו חלק מהאנשים שאני מכיר, וכן חשוב לי לתקלט באר-שבע ובעוד מקומות. בשנים האחרונות אני עושה כמעט רק משיבות ישראליות. זה לדעת מה הם אוהבים, מה לא, מה הולך, זה מאוד מחבר לקהל. "

מיהם החברים שלך כיום?בתקשורת מספרים על עופר שכטר כחברך הטוב, יש עוד כאלה?
"עופר שכטר הוא איש חמוד, אינטיליגנט ואמיתי. היום אנחנו קצת פחות בקשר כי שנינו נורא עסוקים. לכולנו יש חברים מהסביבה שאנחנו נמצאים בה. בגלל זה אנשים לא מבינים למה "סלברטיז" יוצאים אחד עם השני, אבל זו הסביבה שלך, אלו האנשים שאתה מכיר. אבל חלק מחברי הטובים ביותר הם מאשקלון. אנחנו בדרך כלל מבלים בפאבים שכונתיים ומסעדות. נורא קל לאנשים צעירים להיכנס לשואו ביזנס. הרבה אנשים כשמגיעים לגיל 30 נכנסים לדיכאון ושואלים "מי אני ומה אני" כמו שאני שואל איזה מוסיקה אני באמת אוהב. לי זה חשוב לשבת מול בן-אדם ולא מול תפקיד או מול מסיכה. הפלורליזם בתל-אביב נותן לה מצד אחד משהו מאוד יפה. יש המון ורסיטיליות פה. באשקלון אם מישהו בגיל 30 לא מתחתן זה נראה מוזר. דברים באשקלון מאוד ברורים, מאוד דיכוטומיים, או שאתה ככה או שאתה ככה. או שאתה חנון או שאתה פריק. שם תמצא תמיד את האנשים שיהיו כמוך. זה יכול להיות נורא מבלבל, פתאום מרוב אפשרויות אתה מאבד את עצמך. אתה פותח פנאי פלוס ורואה את כל האנשים באירוע הזה והזה וזה קצת נראה דבילי. חבר שלך עושה סדרה חדשה וחוגגים את זה, אבל מבחוץ זה נראה כאילו הנה אוכלי החינם באו. אבל היום כבר לא כל כך איכפת לי. את החברים שלי אני פוגש בכל מקרה".

מה הלאה בחיים ובקריירה?
אחרי שעשיתי טלוויזיה ואחרי כל הרכילות זה כבר לא עניין אותי יותר. מאז מאחורי הקלעים יותר מעניין אותי לפתח פורמטים, לכתוב, לערוך אם זה לטלוויזיה או לטלוויזיית אינטרנט. הייתי הראשון בארץ שעשה טלווזיית אינטרנט שבה ערכתי וכתבתי. עכשיו אני הולך לעשות משהו בתחום הזה טלביזיית אינטרנט מסחרית עם תוכן שיווקי שאני מפרמט, עורך ואולי גם מגיש".